למשרדנו מגיעים לא מעט נפגעי תאונות שמבקשים כי ביטוח לאומי יכיר באירוע שעברו כתאונת עבודה, ויש להם סיבה טובה – ההשלכות הכספיות להכרה כזו עשויות להיות עצומות ולהגיע לאלפי שקלים בכל חודש, שאותם יקבלו למשך כל חייהם. גם אם אתם לא בטוחים, כדאי לכם להתייעץ בכל מקרה ומקרה, משום שלעתים, כמו בסיפור מטה, התשובה הראשונית יכולה להשתנות.
סיפורנו מתחיל כאשר התובע, במקור מנצרת, עסק בעבודות שיפוצים באילת יחד עם אדם נוסף. בצירוף מקרים מעניין פעל באילת באותה עת קבלן שיפוצים אחר, אשר בדומה לתובע, החזיק ברכב מסוג טנדר איסוזו בגוון אפור-כסוף, וכמוהו, התגורר בעבר בנצרת. לקבלן זה היה סכסוך כספי עם לקוחותיו, ובמהלך אותה שנה אף הוצתו ליד ביתו באילת מספר כלי רכב.
לילה אחד הוצמד מטען חבלה אל תחתית הטנדר של התובע, אשר חנה ליד ביתו. זהות מתקיני המטען והסיבה להצמדתו לרכב אינן ידועות עד היום, אך ההערכה היא כי מדובר ב"טעות בזיהוי", והכוונה הייתה להצמיד את המטען אל הטנדר של הקבלן השני. למחרת תכנן התובע לצאת לעבודה במלון אך רגע לפני היציאה, ביקש ממנו שותפו כי יבוא לעזור לו בתיקון תקלה במכוניתו והוא הודיע לו שיגיע אליו תוך מספר דקות, אולם כמה עשרות מטרים לאחר שנכנס לרכב והחל לנהוג פוצץ מטען החבלה שהוצמד לטנדר. התוצאה הייתה קשה – הנהג נפגע באורח מורכב, אושפז לצורך שיקום ארוך, ובמשך זמן רב היה בלתי כשיר לעבודתו.
בעקבות פציעתו, הגיש התובע תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שאירעה בדרכו לעבודה אולם זו נדחתה בטענה שהתאונה אירעה תוך כדי נסיעה לסייע לחבר בענייניו האישיים ולא בדרך לעבודה, ועל כן אינה יכולה להיחשב כ"תאונת עבודה".
התובע שהיה משוכנע בצדקת דרכו, לא ויתר, וערער על ההחלטה בערכאות הדין השונות עד שהגיע לבג"ץ. בדיון התעמקו השופטים בטיבו של סעיף 80 לחוק הביטוח לאומי, שמונה מקרים בהם תיחשב תאונה שלא אירעה במקום עבודתו של התובע כתאונת עבודה, וביניהם תאונה שהתרחשה בנסיעה אל העבודה או ממנה. הכלל המנחה בסעיף זה הוא שתאונה תיחשב כ"תאונת עבודה", אם הוכח כי היא נבעה מ"סיכוני דרך", ואלו, על פי הפסיקה, מאופיינים בפתאומיותם ובחוסר היכולת לצפות אותם. פגיעה על רקע פלילי, לפיכך, נחשבת ל"סיכון דרך", במקרה שהיא "כללית", כלומר כזו שעלולה להתרחש בדרכו של כל אדם לעבודה, וכן כשאינה מכוונת כלפי הנפגע המסוים בתור מי שהנו.
במקרה זה של פגיעה בשל טעות בזיהוי, קבעו שופטי בג"ץ, לנפגע לא הייתה קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנעו או לשלוט בו, והצמדת המטען לרכבו נבעה בשל מאפייניו הדומים לאלו של היעד בו התכוונו לפגוע. אם כך, הסיכון של פגיעה על רקע פלילי עקב טעות בזיהוי עונה על המאפיינים של "סיכון דרך", ומשום כך, החליטו כי יש להכיר באירוע בו נפגע התובע כ"תאונת עבודה".