עו"ד גיא כהן
רבות מפעילויות הספורט שלנו נעשות מחוץ לדלת אמותינו. כשאנו מבקשים לרכב, לרוץ או ללכת בהליכה אירובית, אנו זקוקים למרחבים הפתוחים שם יכולתנו לשלוט בכל הקשור למשטחים עליהם מתבצעת פעילות הספורט- מצומצמת מאוד.
השאלה המרכזית בה נבקש להתמקד במאמר זה היא האם אחראית הרשות המקומית לטיב המשטחים עליהם אנו מבצעים פעילות הספורט כמו שביל האופניים המיועד, הטיילת אשר לחוף הים ובמקרים רבים המדרכה או הכביש הרגילים, ואם כן, מה טיבה של אחריות זו.
ובכן, חשוב לדעת כנקודת מוצא כי הרשות המקומית אכן חבה באחריות עקרונית כלפי האזרח העושה שימוש במתקניה, לרבות מדרכות וכבישים.
במונח 'מתקנים', הכוונה, כמובן, לאחריות מוגברת לאותם משטחים שיועדו מלכתחילה לפעילות ספורט, כמו מגרשי ספורט, משטחי דשא עליהם נערכים משחקי כדור, מסלולים שיועדו לריצה/ הליכה, מסלולי רכיבה על אופניים וכיו"ב.
המדרכה והכביש
המועצה המקומית, חבה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בשטחה, מכוח היותה הבעלים או המחזיק של המקרקעין. חובת הזהירות הרגילה הקבועה בשיטת המשפט שלנו בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, שהפרתה מהווה רשלנות, חלה כפי שמורה סעיף 37 לפקודת הנזיקין, גם על בעל מקרקעין או המחזיק בהם, בכפוף לסייג לאחריות כלפי מסיגי גבול. ההלכה כפי שנקבעה על ידי בתי המשפט בישראל היא, כי "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית של הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין"(1).
בנוסף לכך, נקבע במספר פסקי דין של ביהמ"ש העליון, כי ביחסים בין מזיק שהוא עירייה ובין ניזוק שהוא תושב, מתקיימת חובת זהירות מושגית(2).
מלבד האחריות המושגית שלצורך הפשטות נקרא לה בשם "אחריות עקרונית" של הרשות כלפי האזרח המבקר בשטחה, תשאל בכל מקרה ומקרה האם קיימת אחריות בנסיבות הפרטיות של כל מקרה ומקרה. אחריות זו נודעת בשם: "אחריות קונקרטית" ועל כך בהמשך.
העירייה צריכה לפעול
ברבים ממקרי תביעות ביטוח שהתבררו בין רשות מקומית לבין האזרח שנפגע מהמפגע בדרך, מעלה הרשות מעין טענת, "לא ראיתי, לא שמעתי", ובקיצור- מסירה מעל עצמה את האחריות.
על הנפגע באותם מקרים, לבקש מביהמ"ש להורות לרשות לחשוף את מנגנון הבקרה שלה על מפגעים שכאלו, לברר מי דיווח על מפגע דומה או אף זהה ומתי, האם תוקן המפגע בעבר, מתי נעשה פיקוח על איכות המדרכה / כביש לאחרונה, מי אישר את איכות הביצוע של אותו משטח ציבורי מלכתחילה, ועוד.
אחריות העירייה לפעול פעילות אקטיבית על מנת לאתר מפגעים מבעוד מועד נלמדת גם מפקודת העיריות:
סימן ב' לפקודת העיריות (נוסח חדש) דן בחובותיה של עירייה: בסעיף 235 (2) לפקודת העיריות נקבעה חובתה של עירייה לדאוג, בין היתר, לתיקונם וניקיונם של רחובות, ומיד אחר כך, בסעיף 235 (3) נקבעה חובתה של עירייה למנוע ולהסיר מכשולים ברחוב.
סימן ג' לפקודת העיריות דן בסמכויותיה של העירייה: בסעיף 249 מוענקת לעירייה סמכות לדרוש מבעלי עסקים הגובלים ברחוב או ממנהליהם או מהאחראים להם "לנקות את המדרכה לאורך הרחוב הגובל אותם".
בפרשה בה דן בית המשפט בחובות עיריית חדרה (3) בוחן בית המשפט את השאלה, האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית, שעניינה בטיחות הציבור, לבין ניזוקים, שנפגעו בשל אי שימוש רשלני בסמכות הסטטוטורית או שימוש רשלני בה. בית המשפט קבע, כי "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו עשוי לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבם".
הפרת חובה חקוקה
בהקשר זה חשוב להזכיר כי במקום בו קובע המחוקק חובה על הרשות לפעול וזו מתרשלת ומפרה חובה זו, יטו בתי המשפט לייחס לכך משמעות רבה יותר מאשר במקרה רגיל של רשלנות. נטייה זו התגבשה בין היתר לאור קיומה של עוולה עצמאית הקבועה בפקודת הנזיקין בישראל והיא עוולת "הפרת חובה חקוקה". בשל קוצר הידיעה, נרחיב על כך במקום אחר.
חובת זהירות קונקרטית
לעניין חובת הזהירות הקונקרטית של הרשות בנסיבות של כל מקרה ומקרה, תשאל השאלה אם אדם סביר היה יכול לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, תשאל שאלה נוספת והיא האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. חובת זהירות קונקרטית מוטלת רק בגין סיכון בלתי סביר. סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרת יתירה, באופן שהיא דורשת, כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנועו.
כאן תפקידו של עורך הדין בעל הניסיון בא לידי ביטוי כבר בהחלטה האם יש מקום להגיש תביעת ביטוח אם לאו. המדובר בשקלול של סוג המפגע, גודלו, צורתו, מקומו ועוד אין ספור מדדים וקריטריונים שלא ניתן למנותם, ואשר יש לשקללם לפני שמחליטים בנדון.
אשם תורם
נסיים חיבור זה בסוגייה נלווית נוספת, הידועה בשם המקצועי "אשם תורם". ברבים מהמקרים שנדונו בסוגיה זו הועלתה ע"י הרשות הטענה כי גם אם יש אשם ברשות הרי שגם אשמו של הנפגע תרם לתאונה. טענה זו הינה טענת "אשם תורם". בעניין עירית קרית אונו נגד מנחם שחם, הועלתה טענה של אשם תורם של הנפגע, שכן לא התבונן בדרך בה הלך ולא ראה את המכשול מבעוד מועד. בית המשפט העליון דחה טענה זו. בית משפט העליון אימץ בפסק הדין את דברי בית המשפט המחוזי, שקבע כי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".(4)
סיכום
שימוש בערכאות המשפטיות, במקרים המתאימים, תביא לדעתנו להעלאת רמת המודעות, והאכיפה האפקטיבית, של חובות הרשויות, למען בטחונם של המבקרים בשטחם. מפעילות שכזו כולנו נצא נשכרים.
1 (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113).
2 (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ. גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ. עיריית חיפה ואח', פ"ד ל (1) 141).
3 בע"א 862/80 עירית חדרה נ. זוהר ואח' פ"ד ל"ז (3) 757 , 766
4 בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ. מנחם שחם, תקדין עליון, כרך 95 (1) 1011
