המגמה השולטת כיום בפסיקה הדנה בתביעות ביטוח, היא להטיל על כתפי סוכן הביטוח וחברת הביטוח את הנטל ליידע את המבוטח על שינוי שנעשה בפוליסה יחסית להצעת הביטוח, ולהפחית ממשקלו של "נטל הקריאה" של הפוליסה על ידי המבוטח.
עם זאת, במקרים חריגים ניתן לייחס למבוטח אשם תורם למצב שנוצר. זאת, כאשר מוכח שהמבוטח לא רק שלא קרא את הפוליסה, אלא נהג ברשלנות, שלא לומר באדישות ועצימת עיניים בדבר תוכנו של חוזה הביטוח. זהו המקרה בסיפורנו זה.
התובע שלפנינו עבד בעבר כרצף. לאחר שיום אחד נפגע בברך, נבצר ממנו להמשיך לעסוק במקצועו, שכן עבודה ברצפוּת מצריכה רכינה על הברכיים. חברה הביטוח שבה היה מבוטח הכירה במצבו כאובדן כושר עבודה מוחלט, ושילמה לו תגמולי ביטוח, אולם מששולמו הסתבר לתובע כי אלו נמוכים משהובטח לו. לטענתו אמור היה להיות סכום תגמולי הביטוח החודשיים בגין אובדן כושר עבודה, שהבטיח לו סוכן הביטוח בהצעה שהעביר לו 2,500 ₪, אולם בפועל שולמו לו רק 1680 ₪.
סוכן הביטוח שלל טענה זו. לדבריו, על גבי טופס הצעת הביטוח לאובדן כושר עבודה נרשם כי תנאי הביטוח נתונים לשיקול דעת חברת הביטוח, אשר לה הוא מחויב, ועל כן אין בעובדה שבהצעת הביטוח נרשם סכום מסוים כדי להבטיח שזהו הסכום שאכן יאושר בסופו של יום. נוסף לכך טען הסוכן כי עדכן את התובע שהחברה אכן לא אישרה את הצעת הביטוח במלואה, הסכום הוקטן ל-1,680 ₪, ונוסף לכך שקיבל את הפוליסה, קיבל גם לאורך השנים דוחות שבהם פורט גובה הכיסוי.
בית המשפט שהפך בטענות הצדדים אכן קיבל את התביעה שהגיש משרד עורכי הדין עבור המבוטח נגד חברת הביטוח במובן זה שהתובע זכאי לתשלום ההפרש בין שיעור התגמולים כפי שהופיע בהצעת הביטוח לבין זה ששולם בפועל. יחד עם זאת ייחס לתובע שלנו אשם תורם בשיעור של 25%, סכום שאותו ניכה מחבות חברת הביטוח הנ"ל, בשל חובתו של התובע לקרוא, לברר ולהתעדכן בפרטי הפוליסה שלו לאורך השנים, אותה לא ביצע.
לדעתנו מדובר בתוצאה לא נכונה משפטית ולא צודקת. אם ההסכם בין המבוטח לבין הסוכן דיבר על סכום מסוים והפוליסה שהודפסה כללה סכום אחר, ההסכם שנכרת ובו דובר על הסכום הגבוה הוא ורק הוא מחייב את הצדדים. לא בכדי קבע בית המשפט העליון בתביעות ביטוח אחרות כי החובה לוודא באופן אקטיבי כי המבוטח מודע לתנאי ההסכם מוטלת על חברת הביטוח.
