ביהמ"ש השלום קיבל תביעת ביטוח שהגיש המשרד בשם משק חקלאי, וחייב חברת הביטוח לשלם סכום כולל של 249,046 ₪. ביהמ"ש ביקר בחריפות את חברת הביטוח וקבע כי היא פעלה בעזות מצח עת דחתה את התביעה, מבלי שהיו בידיה ראיות קבילות לבסס את טענתה לפיה מדובר באירוע המוחרג על פי הפוליסה. ביהמ"ש קיבל התביעה במלואה וציין כי מדובר במקרה של חוסר תום לב מצד חברת הביטוח.
בהמשך למאמרים הקודמים בנושא, נשוב ונדגיש כי דחיית תביעה על ידי חברת הביטוח אינה סוף דבר. בשים לב למועד ההתיישנות הקבוע בחוק חוזה הביטוח – על פי רוב 3 שנים מיום מקרה הביטוח, ניתן לתקוף את נימוקי הדחייה ולהפוך ההחלטה על פיה.
כך למשל, כשחברת ביטוח דוחה תביעה עליה לנמק את החלטתה. נימוקי הדחייה, על פי רוב, מחייבים את חברת הביטוח והיא אינה רשאית להעלות מאוחר יותר נימוקי דחייה נוספים. הדחייה תיתמך ברוב המקרים בחוות דעת של מומחה מטעם חברת הביטוח.
בבואנו לבחון את נימוקי הדחייה נבדוק האם חוות הדעת עליה מבוססת הדחייה כאמור היא חוות דעת של מומחה והאם מדובר במומחה בתחום הרלוונטי לתביעה.
פסק הדין המתואר להלן עוסק, בין היתר, בסוגיה של מומחיותו של נותן חוות הדעת. במקרה בו חברת הביטוח לא הזמינה חוות דעת רלוונטית, יפעל הדבר לחובתה.
בפרשה דנן דובר בתביעה על פי פוליסת ביטוח משק חקלאי הכולל בין היתר כיסוי לנזקי שריפה. דובר בנזק שנגרם למשק כתוצאה משריפת מערום קש.
חברת הביטוח דחתה את תביעת הביטוח בטענה שמדובר במקרה של שריפה כתוצאה מ"תסיסה עצמית" (תהליך ריקבון שמוביל בסופו להתלקחות), וכי הפוליסה מחריגה מקרים של שריפה כתוצאה מתסיסה עצמית. לכן, לטענת חברת הביטוח, אין כיסוי ביטוחי ודין התביעה להדחות.
טענו כי הנטל להוכיח קיומו של חריג מוטל על הצד הטוען לחריג – ובמקרה דנן על חברת הביטוח.במקרה זה חברת הביטוח דחתה את התביעה בהסתמכה על חוות דעת של שמאי המומחה לאומדן הנזק, להבדיל מאופן היווצרותו.
השאלה שעמדה במחלוקת היא האם חברת הביטוח עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהשריפה ארעה עקב תסיסה עצמית. כלומר, האם חברת הביטוח הצליחה להוכיח שאכן קיים חריג בפוליסה ושהוא התקיים במקרה דנן. לצורך הוכחת טענת המבוטח כי לא מדובר בתסיסה עצמית וכי האירוע מכוסה על פי הפוליסה, הוגשה חוות דעת של אגרונום שהעיד בביהמ"ש לגבי הייתכנות הנמוכה של שריפה עקב תסיסה עצמית. חברת הביטוח הגישה חוות דעת של מומחים מטעמה אולם, מומחים אלה לא הגיעו למקום השריפה בזמן אמת ואף לא במועד סמוך לשריפה, אלא רק לאחר כ-4 שנים. עובדה זו, כפי שיצוין להלן, פעלה לחובת חברת הביטוח.
ביהמ"ש דחה את כל טענות חברת הביטוח וקבע כי בדחותה את התביעה הסתמכה חברת הביטוח על הנחות בלבד, כי לא הזמינה חוות דעת של מומחים רלוונטיים אלא הסתמכה על חוות דעתו של שמאי שאינו מומחה בתחום השריפות. בדחותה את התביעה, היה על חברת הביטוח לדעת כי מדובר בשאלה של מומחיות בתחומים מדעיים של אגרונומיה, ביולוגיה וכימיה. היא ידעה שהשמאי מטעמה אינו מומחה בשאלות העולות ממקרה השריפה והיה עליה לברר התביעה באופן רציני וראוי ע"י הזמנת חוות דעת של מומחה רלוונטי. גם המומחים שהעידו מטעמה כאמור, לאחר הגשת התביעה לביהמ"ש, לא ביקרו במקום בזמן אמת, וחוות דעתם סתרה את חוות הדעת הקודמת של השמאי בכל הנוגע לנסיבות פרוץ השריפה. משפעלה חברת הביטוח כפי שפעלה, הרי שדחתה את התביעה שלא כדין ובחוסר תום לב.
ביהמ"ש קיבל את התביעה במלואה ופסק לטובת המשק גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ביטוח. בקבלו את התביעה קובע ביהמ"ש, כי:
"הפניקס דחתה את התביעה שלא כדין ושלא בתום לב כאשר לא היה בידיה כל ראיה קבילה כי מדובר באירוע שריפה.." ;
"הפניקס בחרה לנהל משפט כאשר היא מודעת לכך שלא נערכה כל חקירה מטעמה.." ;
"אני קובע כי הפניקס לא עמדה בנטל המוטל עליה ומדובר במקרה של חוסר תום לב מצד הפניקס".
